204 | להיות ( לא ) מוש למים הדיור בלונדון היו בעלייה . אמה המשיכה כל הזמן לקבל הצעות משתלמות לחזור למרוץ העכברים, אבל היא השיבה בשלילה . היא לא רצתה לחוות שוב את הלחץ, את הלילות המאוחרים ואת הבקשות הבהולות מלקוחות תובעניים . בית הקפה היה בשבילה יותר מכסף בחשבון הבנק ; הוא היה המפלט והשיקום שלה . שינוי קצב כזה נראה יוצא דופן היום . אם מישהו מחליט פתאום להוריד רגל מהגז ולעבור לנתיב האיטי, אנחנו נוטים להתייחס לזה בחשדנות . במיוחד בבועות מטרופוליטניות כמו לונדון או ניו יורק, שבהן התשובה המקובלת על השאלה “איך הולך ? “ היא תמיד “אני עסוקה כל כך“ . אם אתה סתם עומד במקום, יכול להיות שאתה שוקע . כי אם אתה לא מתקדם במקומות האלה, ואם אתה לא מצליח לעשות מעצמך משהו, לא תוכל לטפס על סולם הקריירה החלקלק . בואו נהיה כנים : מי לא רוצה לעשות מעצמו משהו ? הכרתי את אמה כשעברתי לבאת' . בהפסקת הקפה היומית שלי אמרתי משהו מבודח על התיירים האומללים שמגיעים לעיר והיא צחקה בהתלהבות . חודשים חלפו . בית הקפה הפך לאחד המקומות הקבועים שלי . כשהיה שקט יחסית, אמה הייתה שואלת אותי איך הולך אצלי וגם אני התחלתי לשאול לשל...
אל הספר