עד קצה גבול 170 של אזרחים וחיילים על ידי אויבינו . רגישות זו היא ערך מוסרי חיובי : קדושת חיי אדם וכל המשתמע מכך, אבל יש לה גם צד שלילי . היא מכרסמת בכוח העמידה שלנו . לכך התכוון רבין כשאמר למתיישבי יהודה ושומרון שייקחו דוגמה מיישובי גבול הצפון שספגו וסופגים אבדות בנפש וברכוש, ומגיבים באיפוק וללא היסטריה . בתחום אחר רגישות יתר זו התפתחה לכיוונים הטעונים בחינה מחודשת . בצה"ל יש מסורת שאין מפקירים פצועים בשדה הקרב . זה נכון כעיקרון, אבל האם באמת יש להציל כל פצוע, בכל מצב ובכל מחיר ? רגישות יתר לקורבנות מביאה לעיתים להחלטות לא שקולות . דוגמה בולטת הן עסקות שחרור השבויים אחרי מלחמת לבנון . תמורת שבויים בודדים שוחררו אלפי פלסטינים, כולל מספר לא מבוטל של טרוריסטים שנשפטו למאסר ממושך עקב מעשי רצח מתועבים של אזרחים . בדיעבד ניתן היום לקבוע ששילמנו מחיר יקר בעסקה זו, בדם הקורבנות שנשפך בידי כמה מאותם משוחררים . האם התמורה בעסקה זו, שחרור השבויים, שווה את מחיר הדמים ששולם בעדה ? ועוד דוגמה, ומהזמן האחרון : החיפושים אחרי אבי סספורטס, החייל שנחטף, נערכו בהיקף חסר תקדים . בתי ספר נסגרו, מפעלים שותקו...
אל הספר