עד קצה גבול 168 מסוימת, מעמד מוחלט . דוגמה בולטת היא הקביעה הנחרצת של נחום ברנע במאמרו ב"ידיעות אחרונות" : "מי שמתחיל בשיטה של צבא כבקשתך, לעולם לא יידע מתי לגמור" . הוא מצדיק, טוטאלית וללא סייגים, את חובת השירות, וכאן טעותו העקרונית . נכון לרגע זה גם אני מסכים עם ברנע על כך שבינתיים יש לשרת בשטחים . מחר, על פי ההתפתחויות במציאות, אולי אחליט לסרב . אני בטוח שגם לברנע, וכמעט לכל אזרח אחר, יש סף ערכי שאותו הוא אינו מוכן לעבור, ואפילו איני בטוח האם הסף שלי גבוה או נמוך מזה של ברנע, רן כהן או יוסי שריד, שגינו השבוע בשצף קצף את הסרבנות והסרבנים . המיעוט שאין לו סף ערכי כזה הוא המיעוט שממנו גייסו את סוכני הסֶקוּריטָטֶה של צ'אושסקו או את החיילים של סמואל דוֹ, שטבחו השבוע באזרחים בכנסייה בליבריה . איני חושד בברנע או בראשי ר"צ שהם, כמו צעקני הימין, מנסים להפגין קונצנזוס פטריוטי מזויף . לכן לא היה מקום לגינוי של ברנע לא רק לסרבנים, אלא גם לקיבוץ הארצי, שלטענתו המליץ לחבריו לשרת בשטחים, אבל לא ביחידות מסוימות למלחמה באינתיפאדה כמו דובדבן . עקרונית הצבא הוא צבא כבקשתך, ולעולם לא תהיה תשובה אחת ומו...
אל הספר