ירמיהו הנביא, גיבור ילדותי

פינוי כפול בפִּתחה 111 והנה, מאז בא סאדאת לירושלים מלוות אותי שתי תחושות . התחושה הקשה כי אשר יגורתי בא . יש הזדמנות לשלום — ופתחת רפיח היא מכשול על דרכו . התחושה השנייה היא סיפוק, סיפוק מזוכיסטי, אנוכי, מוזר וטבעי מאין כמוהו : הסיפוק של רואי שחורות שנבואתם מתגשמת . המשא ומתן לשלום מסתבך, מתארך, יש שנדמה כי הוא אף דועך . בצד החרדה והתקווה אני גאה להוכיח לכל מי שרבתי איתם, שהתווכחתי איתם, שהטרדתי אותם — אתם רואים, צדקתי ! זו התחושה שליוותה בוודאי את ירמיהו הנביא . הוא דיבר, הוא הזהיר, הוא התחנן והוא איים, ולא הועיל במאום . כל דבריו נפלו על אוזניים אטומות . והנה הכשדים באים והוא יושב על החורבות, מדוכא עד כלות, כואב את שבר עמו — ומלא גאווה ובִטחה בצדקתו . יסלחו לי הקוראים שהעזתי בחוצפתי לקרוא בשם הנביא . פשוט, מכיתה ו' ואילך ירמיהו הוא גיבורי הנערץ . ויסלחו לי הקוראים גם על שכתבתי הקדמה זו בלשון יחיד, והרי רבים וכן טובים ממני עסקו במאבק זה ובדומיו, וחשו בוודאי תחושות דומות . למרות זאת, לעיתים קרובות הרגשתי את בדידותו הקשה של המשוגע לדבר אחד . עמדה, 78 . 3 . 1  אל הספר