עד קצה גבול 42 ואיך . בסוף הגיעו למסקנה שצריך להתחיל קרוב, בבית, בניר עוז . לבדוק האם אפשר להפעיל את הקיבוץ כולו, ולא רק כמה חברים שיירשמו על פתק בלוח המודעות לפעילות מסיבית ולא שגרתית . אסנת, כרמלה ואורי היו מאז הפעילים הבולטים שהובילו את הקיבוץ עד להפגנה ביום ראשון . חיים פעל פחות, כי היה עסוק : צה"ל גייס אותו למילואים בלבנון . מה שהתחיל על כוס קפה נגמר בשלושה אוטובוסים שבהם, "עייפים אך מלאי סיפוק", חזרו החברים מההפגנה . בדרך חזרה הביתה שאלתי את אורי דן מהיכן לקחו את החוצפה ? כולם ישנים, שלום עכשיו, המערך, התנועות הקיבוציות, וכמובן גם קיבוץ ניר עוז . איך העזו להאמין שיצליחו להקיץ את הנרדמים ? "זו לא חוצפה אלא ייאוש", השיב, "המסגרות המוּכּרות שהזכרת פשוט איבדו את האמונה ביכולתן לפעול . אנחנו החלטנו ללכת צעד – צעד ולשנות את דעת הקהל" . אני שואל את אורי איך הם פעלו, והוא נאנח . "לידה זה יותר קל . . . דמוקרטיה בקיבוץ זה אסון . לנדנד למזכיר, להעלות סעיף במזכירות . המזכירות לא התנגדה, אבל הייתה סקפטית . היה צריך הרבה אורך רוח לשכנע אותה . עשינו תעמולה פנימית : בתחילה משאל פיקטיבי בכתב בין ...
אל הספר