עד קצה גבול 34 ולילדים שעמדו מעבר לגדר, מיררו בבכי והמתינו ליקיריהם . אז הם קבעו גורלות . היום הם רועדים מפחד בבתיהם, או מסתתרים בכל מחבוא אפשרי . הם מחשבים חשבונות ונאחזים, כמו טובע בקש, בכל תקוות שווא ובכל שמועה אופטימית . הם נחרדים מקול עלה נידף, ונושמים לרווחה כשמתברר שהדפיקה בדלת היא של שכנה שבאה לבקש קצת סוכר . הם ממשיכים להמתין בעצבים מתוחים שהופכים לעצבים מרופטים . מי עוד ברשימות ? אלה שליוו חוליות שב"כ במעצרים ? אלה שעבדו עם צה"ל, שסחרו איתו, שסיפקו לו שירותים ? ייתכן שחלק מהם לא מופיעים ברשימות, אבל הם חושבים שאולי כן, הם חוששים ששמותיהם רשומים, והם אחוזים אימת מוות . בגלל המחשבות והחששות האלה הם היו נותנים הכול כדי להחזיר את הגלגל ליוני 1982 . הם מקללים את עצמם ואת צה"ל ואת גורלם המר, ונשבעים שלעולם לא היו מעלים בדעתם לשתף פעולה . עכשיו זה מאוחר מדי . דופקים בדלת, ובחוץ כבר ממתינה המכונית עם בגאז' פתוח . חותם, 85 . 2 . 22
אל הספר