223 כָּל יֶלֶד צָרִיך בַּיִת לָשׁוּב אֵלָיו וְרֵיחַ שֶׁל חַלּוֹת וְתַבְשִׁילִים שֶׁל אִמָּא וְלֵב מָלֵא בְּגַעֲגוּעַ עִם עֵינַיִם מְצוֹעָפוֹת אַהֲבָה כָּל יֶלֶד צָרִיך בַּיִת שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתוֹ בִּזְרוֹעוֹת פְּתוּחוֹת בְּלִי תְּנָאִים בְּלִי שְׁאֵלוֹת רַק עִם חִבּוּק וּלְטִיפָה שֶׁיֵּדַע שֶׁיֵּשׁתָּמִיד לְאָן לַחֲזוֹר כָּל יֶלֶד צָרִיך בַּיִת כָּזֶה גַּם הַיֶּלֶד הַקָּטָן שֶׁבְּךָ ( "בית", אהרן בס ) בית . זאת המילה שהיתה חקוקה על לבם של כל המפונים . הם ארזו מזוודה לשבועות ספורים, שנהפכו לחודש ועוד חודש, ולבסוף ליותר משנה, והבית נותר רחוק מהעין אבל לא רחוק מהלב . 224 | להחזיק את הגשר הזה - מסע חינוכי תחת אש אחרי כל הזמן הזה, איך חוזרים בכלל הביתה ? איך שבים אליו לאחר מעברים אינסופיים ונדודים בין חדרי מלון לדירות מזדמנות ? מה לוקחים מהתקופה הזאת הרחק מהבית ? האם מפתחים חוסן, לצד הפגיעה ? איך מרפאים אותה כשחוזרים הביתה ? כל מפונה חווה את הפינוי אחרת, גם בשל הבדלי האישיות ואופן ההתמודדות השונה עם קשיים וגם בשל תנאי הפינוי השונים – כאמור, היו מי שפונו עם המשפחה המורחבת ועם החברים, היו מי ש...
אל הספר