142 | להחזיק את הגשר הזה - מסע חינוכי תחת אש ענתה בעיניים אדומות . הוא למד עם הבן שלה . בהמשך כתבה לי : "כולם היו בנינו" . מורה שקוברת תלמיד חווה אובדן, שכמובן אינו משתווה לאובדן של הוריו, אבל גם הוא גדול מאוד . לצד תחושת הערכה וכבוד להקרבה של הנופלים שהמורים חשים, הם שמלווים את הנער בהישגים, באתגרים, בהצלחות, בחלומות וגם אל מותו . מורה בישראל שקוברת תלמיד נפגשת עם האחריות הגדולה הטמונה בתפקידה . יש מורים שבחרו להציב במרכז עשייתם חינוך לערכי הציונות, לנתינה ולתרומה – ובשעה שהערכים הללו נהפכים למציאות של חיים ומוות, האחריות מקבלת ממד כבד מנשוא . מה אומרים לתלמידים במקרה כזה ? איך מסייעים להם להתמודד עם האובדן ועם החרדות שהוא מעורר ? על מה אפשר לדבר במרחב הכיתתי ? כאשר הדיבורים על ציונות, על נתינה, על תרומה למדינה ועל לקיחת אחריות נהיים למעשים, איך מתמודדים עם ההשלכות, עם השאלות הקשות ועם רגשות האשם ? אנחנו מכירים את המושגים "אם שכולה", "אב שכול", "אלמנה", "יתומים", "אחים שכולים" . גם מורים שאיבדו תלמידים צעירים היו כאן תמיד, אך במלחמה הזאת קיבל המושג "מורים שכולים" קנה מידה אחר, רחב ומט...
אל הספר