91 וְשׁוּם סֶלַע לֹא יָזִיז אוֹתִי מִפֹּה וְשׁוּם עֲנָק נוֹרָא לֹא יוּכַל לִי אֲנִי רוֹצָה רַק פֹּה, אֲנִי רוֹצָה רַק פֹּה וְשׁוּם טַיְפוּן לֹא יַעֲזֹר וְשׁוּם סוּפָה לֹא קַר לִי . . . פֹּה קַל לִי וַאֲנִי רוֹצָה רַק פֹּה לִהְיוֹת עַד סוֹף חַיַּי מוּל קִיר, סַפָּה, אָרוֹן אֲנִי רוֹצָה רַק פֹּה כָּל כָּךְ נָעִים לִי פֹּה שֶׁכְּבָר מַמָּשׁ אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּגֵּעַ אוֹ לִישֹׁן . ( "ושום סלע", תרצה אתר ) תרצה אתר כתבה על הכמיהה העמוקה שיש לאדם כלפי ביתו . אין מדובר בכמיהה לפאר, אלא לדברים הפשוטים, היומיומיים, המוכרים, שהופכים את הבית למה שהוא : קיר, ספה, ארון . אי-אפשר להזיז אותי מהבית, היא מודיעה – בין שזה הבית הפיזי ובין שהבית הוא אדם שמקנה ביטחון . אבל עם מתקפת שבעה באוקטובר ובעקבותיה, הסופה הכתה, תחושת הביטחון נעלמה באחת, והמונים נעקרו מביתם - תחילה בדרום, ולאחר מכן בהדרגה גם בצפון . היה עליהם למצוא תחושה של בית במקום החדש שאליו נעקרו, כשידיים רבות מושטות לעברם בתוך החושך הגדול, מבקשות לעטוף ולהקל .
אל הספר