388 | הכלים העדינים של הלב · אלומה לב כהן דאגתי 'לנקות שולחן', לכתוב את כל מה שארצה לומר בטרם חלילה . לא מעט מהאמביציה ליצור והדחיפוּת לממש את עצמי הגיעו משם . ביום חמישי, יומיים לפני שמחת תורה התשפ"ד, פגשתי לראשונה את מי שנעשה לבעלי . ישבנו בבית קפה, הסוכה הייתה עמוסה עד אפס מקום . דיברנו כמו שמדברים בדייט ראשון . ליבי היה סגור עדיין, הייתי אחרי עשרים שנים מייגעות בשדות הללו, של מפגשים על מפגשים ואכזבות על אכזבות, גיל ארבעים נשף בעורפי . משפט קטן שהוא אמר ניער אותי מהקיפאון הקבוע שלי בפגישות ראשונות . התחלתי לצחוק ומשהו בינינו נפתח . בדרך חזרה התעכבתי שעות ארוכות בפקקים, והוא התכתב איתי ובדק מתי אני מגיעה ואם הכול בסדר . בנסיעה הזו הלב שלי נרגע, הבנתי שמעכשיו יש לי אותו, גם אם לא ידעתי עדיין לאן זה יוביל . היה לי בתוך המסע הזה רגע של מנוחה . כל כך הרבה לילות ישבתי בגב זקוף וכואב ומתוח וחיכיתי לבוקר . בלילה שבו דיברנו לראשונה והבענו רצון הדדי להיפגש, הלב שלי זז רק מהשקט ששמעתי בקולו, שקט שכל כך חיפשתי . בכיתי מרוב תקווה . יומיים אחרי שנפגשנו פרצה מלחמה . לעולם לא אבין למה דווקא בתקופה ...
אל הספר