382 | הכלים העדינים של הלב · אלומה לב כהן הָיְתָה לָךְ הַקְפָּדָה לִרְצוֹת לְהַגִּיעַ לְעַצְמֵךְ וְאָז לֹא הָיִית גְּמִישָׁה . עַכְשָׁיו אַתְּ מְבִינָה עָמוֹק יוֹתֵר, בַּדֶּרֶךְ שֶׁל הַתִּיקּוּן שֶׁלָּךְ גַּם הִתְרַכַּכְתְּ וְעַכְשָׁיו אַתְּ מְבִינָה יוֹתֵר, כִּי הִתְקָרַבְתְּ וְיוֹתֵר לֹא תַּעַזְבִי, וְאַתְּ צְרִיכָה לִמְצוֹא . אַתְּ תִּמְצְאִי . אַתְּ זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּמִים הַיָּפִים וְעֵרָה לֶאֱסוֹף עַצְמֵךְ כְּדֵי לִהְיוֹת . עַכְשָׁיו, כְּשֶׁלִּיבֵּךְ חַם וְאַתְּ מַסְכִּימָה וּמְקַבֶּלֶת אֶת עַצְמֵךְ, הַמֶּרְחָב הַזֶּה מְאַפְשֵׁר לָךְ אֶת הַבֵּירוּר, אֶת הַהַרְגָּשָׁה הַטּוֹבָה, הַזְּרִימָה הָאַחֶרֶת וְהַמְּנוּחָה . הַיּוֹם, כְּשֶׁסּוֹף סוֹף קִיבַּלְתְּ אֶת עַצְמֵךְ וְהַלֵּב שָׂמֵחַ, אַתְּ לֹא כּוֹעֶסֶת כְּבָר, מְקַבֶּלֶת וּמְתַקֶּנֶת . הַפְּנִימִיּוּת הַיָּפָה מִתְעוֹרֶרֶת, מוֹצֵאת אֶת מְקוֹמָהּ, מִשְׁתַּיֶּיכֶת, לְלֹא חֲשִׁיבָה עַל הַטּוֹב, אֵין אֲחִיזָה, אֶלָּא טוֹב מִתְפַּשֵּׁט וְנִמְצָא . תַּגִּידִי — ימימה שואלת את אחת הלומדות בתום החגים — מָתַי אַתְּכּוֹעֶסֶת ? כי ה'אחרי החג...
אל הספר