342 | הכלים העדינים של הלב · אלומה לב כהן מִשְׁתַּדֶּלֶת לְדַיֵּיק כִּמְבַקֶּשֶׁת מִמַּעַיְינֵי הַיְּשׁוּעָה שֶׁפְּתוּחִים בַּיּוֹם הַזֶּה, וְשׁוֹאֲבִים מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְינֵי הַיְּשׁוּעָה, זֶה שַׁיָּיךְ לַכָּתוּב, לַקּוֹדֶשׁ, זֶה לֹא שִׁיר שֶׁמִּישֶׁהוּ רָשַׁם כָּכָה סְתָם אֶלָּא בֶּאֱמֶת שְׁאִיבַת מַיִם מֵהַבְּרֵיכוֹת, זֶה שֶׁמִּתְגַּעְגְּעִים לַיָּמִים הָאֵלֶּה, לְשַׂמֵּחַ אֶת הַלֵּב, סוֹף סוֹף יֵשׁ קִרְבָה אֵלָיו, טִבְעִי לְהוֹדוֹת, לְבַקֵּשׁ מַיִם מִמַּעַיְינֵי הַיְּשׁוּעָה, לְבַקֵּשׁ נֶפֶשׁ זַכָּה . לא תמיד פשוט להביא את השמחה אל ליבנו, לאור כל מה שקורא עליה תיגר . לתהליך הזה שבו אנו מחפשים את השמחה בעמל, בסבלנות, וכבר לא מדמיינים אותה בבת אחת באה ברעש וצלצולים, יש הגדרה יפה בלימוד — שִׂמְחָה מִתְיַישֶּׁבֶת . שמחה שאינה מתפרצת, שופעת ממרץ נעורים, אלא יותר כמו אישה באה בימים, נאנחת ומתיישבת לאט . שלא יתפוקקו האיברים, שלא להבהיל את מה שמונח בלב, את מה שנרעד ואת מה שפועם בעדינות מתחת לעור הדק . שמחה שלא צריכה להרשים אף אדם . שמחה שראתה כבר הכול ובכל זאת בוחרת ומבקשת להיות ....
אל הספר