258 | הכלים העדינים של הלב · אלומה לב כהן אני הולכת על הגשר של בית החולים, זה שכבר הלכתי עליו פעמים רבות, בוקר אחרי בוקר אני מסיטה מעט את המטפחת ותוקעת אוזניות נחבאות באוזניים, וזה הרגע שבו המוזיקה עושה אותי כל-יכולה, בעיקר במקום שבו אני נתונה לחסדים וגודל זקיקים ומפתחות שבידי שמיים . גשר צר מאוד ומרצפותיו שבירות, והכלל והעיקר, והפחד . כל זיכרונותיי בין אדניו . תחתיו ישבנו שנה קודם, בראשית היכרותנו, ובאזעקה שנשמעה ירדנו אל הרצפה, נשענו על גלגלי הרכב וצילמתי אותנו, ומהמבט שלו בי ולא במצלמה למדתי משהו על אהבה . הגשר נשקף מהחלון כשישבנו מול הרופאה ואמרתי לו בשקט : אני כאן לא בגלל הגיל ולא בגלל הלחץ ולא על כל מה שחסר או מלא בי מדי . אני כאן כי ההשגחה רצתה . ואת כל מה שלקח לי ללמוד בעשרים שנות בדידות אני לומדת בבוקר אחד : לא לאבד ביטחון עצמי בגלל מה שמפתחותיו אינם בידיי . כאילו לא עברו השנים מאז צחוקה הנבוך של שרה אימנו, רחל שרוצה למות . אכזבות נרשמות פסים פסים ואני לא מעזה לנשום לידן, והרעש הזה מהנשמה, הרעש הזה מהנשמה . כשאני שומעת סיפור של מישהי אחרת ממרחק השנים אני בוכה עליה נורא, עם מי ...
אל הספר