52 | הכלים העדינים של הלב · אלומה לב כהן הזמן שלנו עם הלימוד הוא זמן האיכות שלנו עם עצמנו, לא בקריאה חפוזה של לדעת-לדעת-לדעת, אלא בקריאה איטית ומתונה שמבקשת לחיות את הדברים . אֵלֶּה הַכֵּלִים הַטּוֹבִים . זוֹשָׂפָה מוּרְכֶּבֶת, שׁוֹרְשִׁית, שֶׁנּוֹתֶנֶת יַצִּיבוּת, שִׁחְרוּר, אַחְדוּת פְּנִימִית . זֶה לֹא שַׁיָּיךְ לִידִיעוֹת שִׂכְלִיּוֹת, אֶלָּא לָרוּחָנִיּוּת הַבּוֹנָה, כך מסבירה ימימה את שפת הלימוד שאינה תמיד מובנת . לְכָל מִילָּה וּלְכָל אוֹת יֵשׁכּוֹחַוּמַשְׁמָעוּת . ההבנה הזו מאפשרת לנו חיבור אחר עם המילים : אין צורך לפצח אותן, זה לא קוד או תרגיל מתמטי . יש רק לנסות להרגיש מה במילים מאפשר לליבנו להמריא מעט, להתהלך בזקיפות קומה קצת יותר מאתמול . מֵהַמַּהוּת הַנִּמְצֵאת בָּךְ— אֶפְשָׁר לְהָבִין . הרוחניות שלנו נבנית ממילים . כְּשֶׁיֵּשׁהֲבָנָה שֶׁמּוּבֶנֶת לָנוּ : לְצַטְּטָהּ, וּמָה הֵבַנְתְּמִמֶּנָּה . זהו התרגיל הפשוט ביותר שאפשר לתרגל באופן מעשי . לכתוב ולצטט שוב את ההבנה במחברת, בין שהיא הבנה במילותיה של ימימה ובין שהיא הבנה שעלתה בזמן השיעור, או מתוך קריאה או שיחה על החלקים . ...
אל הספר