פקע מיתר 194 התהליך לווה תמיד בנגינת מוזיקה . אני עצמי הייתי בתזמורת . על רקע הדברים הנוראים ביותר נוגנה מוזיקה . מריה מנדל, מרגוט דרכסל ומפקד המחנה קרמר, שהיה בהמשך גם מפקד מחנה ברגן-בלזן, היו ידועים לשמצה ביחסם ליהודים באושוויץ . אחרי שנה באושוויץ, כשאחותי ואני היינו חולות מאוד ובקושי חמקנו מהמוות, שלחו אותנו לברגן-בלזן . ברגן-בלזן, שמכנים אותו היום מחנה הריכוז הנוראי ביותר, לא מתקרב אפילו לאושוויץ . בברגן-בלזן אין ארובה כמו זו שהייתה באושוויץ . כאן בברגן-בלזן האנשים רעבו, היה טיפוס, היה לכלוך, היו כינים, לא הייתה שום היגיינה, לא הייתה עזרה רפואית ולא תרופות . ארבעה עשר ימים היינו ללא לחם . האוכל היה מרק לֶפֶת עם מים ובלי מלח . לבסוף, ב- 15 בחודש [ אפריל ] הגיע יום השחרור, השחרור שקיווינו לו שלוש שנים . עדיין קשה לנו להאמין . נדמה לנו שאנחנו חולמים . אנחנו רואים את האנגלים נוסעים במחנה, אנשים שלא רוצים לעשות לנו כל רע, שרוצים לעזור לנו . אנחנו מתקשים להבין את זה . הביאו לנו מים . מים ! שלושה שבועות היינו בלי מים . האנשים מתו מצמא . עוד הבוקר מתה חברה שלי, ביום השחרור . גם ההורים שלי ...
אל הספר