169 שער שלישי בבוקר של המשפט היינו אחותי ואני רגועות לגמרי . לא בשל איזו שהיא תקווה שנצא ממנו בעונש קל, אלא יותר בשל העובדה שאין כל אפשרות שכך אכן יהיה . בעת ההיא השלטונות הגרמניים עדיין העמידו פנים שהם שומרי חוק, ולפיכך הותר לנו להופיע בבית המשפט בבגדינו האזרחיים . אני זוכרת שהתעקשתי ללבוש שמלה מצמר אנגורה בצבע בז' שאימי רקמה עליה בצבעים יפים מאוד . הייתי רק בת 16 . עדיין היו לי אשליות שאוכל להשפיע על השופט בזכות הופעתי האלגנטית . המשפט התגלה כפארסה . עורך הדין שנבחר לייצג אותנו לא טרח אפילו להיות נוכח בתהליך . היום אני יודעת שהוא פחד להגן על שתי נערות יהודיות אשר בעיני החוק ביצעו פשע בלתי נסלח : הן ניסו לברוח ממציאות שבה נידונו לסיים את חייהן במחנות ריכוז . . . אחותי נשפטה לעוד 18 חודשי מאסר בכלא . אני, בהיותי הבוגרת, שנחשבה לאחראית יותר למעשיי, נשפטתי לשלוש וחצי שנות מאסר עם עבודת פרך . [ . . . ] לאחותי ולי הייתה מעין הקלה אחרי שנשלחנו למאסר ממושך . קיווינו ששליחתנו למחנה הריכוז תידחה ככל האפשר, אולי עד תום המלחמה . אכן תקוות תמימות, אבל אחרי הכול תקוות אלה הן שהחזיקו אותנו בחיים . ...
אל הספר