163 שער שלישי הורינו הלכו . כך גם דודתי ודודי שבביתם גרנו . סבתי, שגם היא עברה לגור איתנו, הייתה בת 82 , ולא יכלה, או לא רצתה, להבין את המתרחש סביבה . המשכנו לעבוד בבית החרושת לנייר . עם החרפת ההגבלה של שעות הקנייה ליהודים נעשה בלתי אפשרי עבורנו להשיג אוכל . מעט הקלה באה לנו בזכות גְּנֵבת "תלושי מזון של אוכל לנוסעים חולפים" שמצאו את דרכם למחזור בבית החרושת לנייר . הם היו ללא תאריך וללא שם מזהה, אבל אולי החשוב מכול היה שלא הייתה מוטבעת עליהם האות J ( יהודי ) . אפשר היה להשתמש בהם בכל החנויות היות שהם היו מיועדים לאנשים שנמצאים הרחק מביתם . היה מסוכן לגנוב אותם ולהשתמש בהם אבל עשינו זאת וזה עזר לנו מעט . רנטה היא זו שעשתה בדרך כלל את הקניות, מפני שנראתה פחות יהודייה ממני . ( עמ' 48 ) באותם ימים שמרו הבנות על קשר מכתבים עם קרובי המשפחה בשווייץ – זיגפריד, וַאלי ובנם הארי גולדשמידט . אני מביאה כאן כמה מכתבים שהוחלפו ביניהם לבין הבנות לאחר גירוש ההורים . אניטה כותבת : ברסלאו 2 ביולי 1942 דודה ואלי היקרה, דוד זיגפריד היקר, אנחנו מודות לכם כל כך על החבילה הקטנה שהגיעה אלינו לפני ימים אחדים והת...
אל הספר