פקע מיתר 18 שידענו שעברו תופת במלחמה ונפשותיהם לא יכלו לה . הבעות פניהם היו קשות למראה, ועד כמה שאני זוכרת האישה-האם לא שולבה בתוך מעגל העבודה של הקיבוץ . איש צעיר שהגיע עם קבוצת נוער שורד שואה והיה לימים מרכז ענף המספוא היה מושיב אותנו, ילדים בני 12 – 13 , בקצה שדה הסלק לבהמות שבדילולו היינו אמורים לעסוק ומספר לנו את קורותיו במלחמה כילד . היינו קהל סקרן ומרותק לסיפוריו על הרעב הגדול ברוסיה, על כך שאימו שלחה אותו להביא אוכל לה ולאחותו, על חיפושיו אחר מזון בשלג הקפוא ועל כך שכאשר חזר הביתה סוף סוף מצא אותן מתות וקבר אותן במו ידיו . הוא לא סלח לעצמו מעולם על שלא הספיק להצילן . לבסוף הוא שם קץ לנפשו המיוסרת . כל פרטי הסיפור הזה חקוקים בזיכרוני . ביום הזיכרון לשואה ולגבורה הייתה שוֹרה על הקיבוץ דממה מעיקה וכל משפחה הייתה יוצאת לגינה לקטוף שישה פרחים . אינני יודעת כיצד להגדיר את עצמי במונחים השגורים של "דור ראשון", "דור שני" וכיוצא באלה . הוריי לא ראו את עצמם אף פעם כשורדי שואה, והם הרגישו בני מזל על שחיו את שנות המלחמה באנגליה והביאו בה את מלוא הפוטנציאל האישי שבהם לידי ביטוי . את סיפורי א...
אל הספר