194 בצומת אור וצל אליהם . מי שמסוגל "לראות את הדמות בכיוונה" היה יכול לראות את הסוף כבר משירים כגון זה . בסיפור "שיחה בהרים" מוליך צלן אדם בהרים – הוא מצטט כאן מן הסיפור – "כמו לנץ" . שם האדם הוא קליין ( "קטן" – תרגומו של השם "פאול" ) . הזמן בין ערביים . "השמש, ולא רק היא, כבר 156 בהרים הוא פוגש עוד יהודי, בן-דודו, גרוס שמושקעה ואיננה" . ( "גדול" – או שמא אפשר לתרגם "רב" ? ) . הם פותחים בשיחה . אבל השיחה איננה מתקדמת, כי שניהם יודעים אותם הדברים, אומרים אותם הדברים, וקשה להבחין מי מהם מדבר, עד ש"קליין" משתחרר מניסיון השיחה ופותח במונולוג בו הוא מספר על לילה שעבר עליו עם קבוצה של פליטים יהודים, ומה שמתבטא בסיפור הזה הוא ריחוק מן האלוקים, התנתקות מן הקהילה, והתמסרות ליצר המוות : . . . לא אהבתי אותם, אותם שלא יכלו לאהוב אותי, אהבתי את הנר שבער שם, בפינה שם משמאל, אהבתי אותו על כי בער ונשרף, לא על כי הואהוא שבער ונשרף, כי הואהוא, הוא היה הנר שלושלו, הנר שהוא, אבי אמותינו, הדליק, כי באותו ערב התחיל יום, יום מסויים, יום שהיה השביעי, השביעי ולא האחרון, לא אותו, בן-דוד, אהבתי, את שרפתו וכליתו ...
אל הספר