וכי על מה אני מדבר בעצם

162 בצומת אור וצל לְשׁוֹנוֹת, שִׁירְאַיִן . מְעֻרְבֶּלֶת לַחָפְשִׁי, מְפֻנֵּית הַדֶּרֶך בַּשֶּׁלֶג דְּמוּי הָאָדָם, שֶׁלֶג בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, בּוֹאֲכָה שֻׁלְחֲנוֹת הַקַּרְחוֹן וַחֲדָרָיו מַכְנִיסֵי הָאוֹרְחִים . עָמֹק בִּנְקִיק הַזְּמָנִים לְיַד יַעְרַת הַקֶּרַח מְחַכָּה, וְהִיא גְּבִיש נְשִׁימָה, עֵדוּתֵךְ 133 הַנִּצַּחַת . השאלה הראשונה היא : מי ה"אתה" של השיר ? בקונטקסט הביוגרפי, נראה שהשיר מופנה אל עצמו וצמח ממצוקה מאוד ספציפית . צלן ציין במכתב שלביטויים אלה הייתה משמעות "פולמית" . הוא סבל, מאז שנות החמישים, מדיבת פלאגיאט שהוציאה עליו אלמנתו של המשורר איבאן גול, והיו בעולם הספרותי הגרמני מי שהזדרזו להפיץ את השקר ולהתייחס אליו ב"רצינות" . גול המנוח היה משורר פחוּת הצלן, והיה מן הראוי לקוות ש"רוח-קרני-האור" של שירי צלן תפריך את הדיבה ( "שירשקר", "שיראין" ) מניה וביה . ה"עדות" 133 צלאן, סורג-שפהסורג-שפה, עמ' 72 . 163 שאליה השיר מגיע ( במקור "עדות" היא המילה האחרונה של השיר ) היא המענה על הדיבה . אך השיר איננו רק תשובה על האשמות מבחוץ . מי שקורא את השיר בהקשר הקובץ, יכול שלא להבין שמ...  אל הספר