98 בצומת אור וצל הרב מאמין כי הרוח הכללי של עם ישראל "חסון" במידת מה נגד הזוהמה . ברית כרותה היא לכנסת ישראל כולה שלא תטמא טומאה גמורה . גם עליה תוכל הטומאה לפעול, לעשות בה פגמים, אבל לא תוכל להכריתה כליל ממקור החיים האלוהיים . הרב מתנגד לניסיון מצד ה"חילוניים" להפריד בין רוח האומה לרוח אלוקים . ניתוק כזה היה מעמיד את האומה "על מעמד הטומאה והכליון" . הרב איננו מאמין שזה רצונם האמיתי : כל-כך מחובר הוא רוח ישראל ברוח אלהים, עד אשר אפילו מי שאומר שאיננו נזקק כלל לרוח ד', כיון שהוא אומר שהוא חפץ ברוח ישראל הרי הרוח האלהי שורה בתוכיות נקודת שאיפתו גם בעל כרחו . אמנם הרב מודה כי "היחיד הפרטי יכול לנתק את עצמו ממקור החיים" אך "לא כן האומה כנסת ישראל כולה" . שוב אנו רואים כי הרב מאמין ברוח כללי העומד מעל לרוח היחיד, שאין בכוחו לנתק מכנסת ישראל את "קנייניה" – "ארצה, שפתה, תולדתה, מנהגיה" – שהם "חביבים עליה מצד רוחה הלאומי, כולם רוח אלהים שורה בם" . הרב שואל, אפוא, איך "צדיקי הדור" צריכים להגיב על תנועה הדוגלת ברוח האומה ובארץ, בשפה, בתולדות עם היהודי, אך המשתדלת "לשלול את רוח אלהים מעל כל הקנינ...
אל הספר