91 למגמה זו מתווספת, בפרק הנוכחי, עוד מגמה – החזרה אל הטבע במובן של הטבע האנושי : כל מה שהעולם מתבסם יותר, ורוח האדם מתפתח בקרבו, מתעוררת יותר התביעה לחיות על-פי הרוח הטבעי שבקרבו, בקול יותר חזק . כאן אני שומעת הד למרד נגד "ההדחקה" שפרויד עמד בראשו ושהיווה חלק מן ה"השכלה" של המאה העשרים, מרד שמצא ביטוי גם באורח החיים של הישוב החילוני . כפי שרצה להאמין, בפרק א, באפשרות של "השכלה מתוקנת", גורס הרב כאן כי : תביעה זו יש בה הרבה מן האמת והצדק, ושלמי הדעת צריכים לזככה ולהעמידה על מכונה . האדם הולך ומוצא את אלהים בקרבו, בנטיותיו הנכונות ; ואפילו באותן הנראות בראש שהן משגות מן הדרך הטובה המוסכמת מצד ההשקפה הרגילה, יוכל הוא לעלות למדה עליונה כזאת עד שידע לכונן את הכל לתכנית העז והאושר . כאן נשאלת השאלה : איך להפריד בין הרצון לחיות לפי הטבע שלי ובין פריקת עול ? האם אפשר להצדיק את זו האחרונה ? אולי הרב מקווה שהתפקידים המעשיים של בניית המדינה יציעו לאנרגיות היצריות ערוצים חיוביים ? אך דרוש לא רק כורח המציאות שבחזרה לארץ האבות, אלא גם כוח פנימי של הכלל, אותו כוח שהרב השביע בפרק הקודם : כשכנסת ישראל...
אל הספר