62 בצומת אור וצל ומרצין לסירוגין היה מטלטל את תלתליו הצהבהבים . רגע 40 שכח את עצמו לגמרי . זוהי אפוא שכחה ברוכה . מי שמקלקל את מצב רוחו הטוב, מפיל אותו מן העננים, הוא קאופמן, המצדד בסגנון האידיאליסטי שבו ראה לנץ "בובות של עץ" . אחרי הארוחה ניגש אליו קאופמן : "הוא קיבל מכתבים מאביו של לנץ, שבנו צריך לחזור ולעזור לו . קאופמן אמר לו שהוא מוציא כאן את חייו לבטלה" . לנץ מגיב בכעס עז, 41 לא מאוזן, ואחרי השיחה הזאת הוא שוקע ב"מרה שחורה" . האפיזודה הזאת מזכירה לי את האנקדוטה שבה קלייסט, ב"תיאטרון המריונטות", מדגים את הרעיון של תודעה עצמית כסיבה לאבדן החן : רחצתי באגם יחד עם צעיר אחד, שחן מופלא היה נסוך בימים ההם על כל הווייתו . [ . . . ] הצצה שהציץ הצעיר אל הראי הגדול שעה שהעמיד את רגלו על השרפרף לנגבה, הזכירה לו את [ פסל העלם המוציא קוץ מכף-רגלו ] . הוא חייך וסח לי מה גילוי נתגלה לו . ואכן, בעצם אותו הרגע גיליתי את הדבר גם אני . ואולם, אם כדי לבחון את כוחו של החן שהיה יצוק בו, ואם כדי להקדים תרופה לזחיחות-הלב שלו ולהקהות מעט את עוקצה, צחקתי ואמרתי לו שהוא הוזה הזיות, מן הסתם ! הוא הסמיק ושב ו...
אל הספר