31 המדבר, "רואה אותו מדבר", קולט וחש את הלשון והדמות, ובה בשעה – מי יכול לפקפק בכך כאן, בתחום היצירה הזאת ? – בה בשעה גם את הנשימה, דהיינו, את הכיוון ואת הגורל . המדובר [ . . . ] בלוסיל . כאן צריך להכיר את המשך הסצנה . אחרי תשובתו על נאומו של קאמיל, דנטון נקרא החוצה וקאמיל פונה אל אשתו . קמיי : מה את אומרת, לוסיל ? לוסיל : כלום, אני כל כך אוהבת לראות אותך מדבר . קמיי : את גם שומעת מה שני אומר ? לוסיל : בטח ! קמיי : אני צודק ? את יודעת מה אמרתי ? לוסיל : לא, בחיי שלא . ( דנטון חוזר ) קמיי : מה קרה ? דנטון : הועדה לשלום הציבור החליטה לאסור אותי . הזהירו אותי והציעו לי מקום מקלט . הם רוצים את הראש שלי ; בבקשה . נמאס לי לגמרי מכל השלומיאליות הזאת . שיקחו אותו, מה איכפת ? אדע למות באומץ . זה קל יותר מלחיות . קמיי : דנטון, עוד יש זמן ! דנטון : אי אפשר, אבל לא חשבתי . . . קמיי : העצלות שלך ! דנטון : אינני עצל . אני עייף . בוערות לי הסוליות . קמיי : לאן אתה הולך ? דנטון : הלוואי שידעתי . קמיי : ברצינות, לאן ? דנטון : לטייל, בחורי, לטייל . לוסיל : אח, קמיי ! קמיי : שקט, ילדונת ! אבל כשמדובר על ...
אל הספר