בעיר שני האביבים 216 אל שייח מחמוד . השייח נכנס לביתנו בשעת ארוחת הצוהריים . אווז צלוי הוכן לכבוד האורח היקר, הופתעתי כשראיתי את אימי נכנסת בלבוש הדור ובעצמה נושאת את מגש האוכל . אימי לא נהגה להיכנס לחברת הגברים להגיש להם אוכל . אימי הניחה את המגש לפנינו, נטלה את ידו של השייח והחלה לנשקה פעמים רבות, וביקשה את השייח שיברכה, 'אינשאל אללה' לברך את היבול החדש . הרים השייח עיניו הרחבות כלפי אימי, והוא מלמל משפטים בלתי ברורים, אחר הוריד עיניו חיש . מבטו מצא חן בעיניי, נדמה היה לי שהוא אינו מביט על פניה של אימא, על ענק הזהב שהיה מונח על חזה, ועל צמידי הזהב ששמרתם על פרקי ידיה . ישב השייח וסיפר לנו בעגתו המוזרה על הארץ שבא ממנה, כשאימי יושבת איתנו . זוהי ארץ רחוקה, מגיעים אליה אחרי ארבעים יום הפלגה בים, ארבעים יום אחרים רכיבה במדבר ועוד ארבעים יום של טיפוס על הרים גבוהים, הנשקפים על אדמה שהיא גן עדן . בתיה בנויים מזהב, ואדמתה מרוצפת באבני חן : אודם, ברקת ואזמרגד . ובנהרותיה זורם חלב, אבניה פנינים המה, ילדיה משחקים ומיידים אחד ברעהו אבני חן, כשם שכאן מיידים הילדים בוץ וטיט . אמרה אמי בנשימה עצו...
אל הספר