על כן היה שמו שידו ! 79 ומתקשה להביא לחם לפי ילדיי . הוא בוודאי שלח את מלאכיו להשלים את מלאכתי" . ככה האמין יצחק . עברו חודשיים ויותר וכל בוקר היה משתומם מחדש . הוא נהג לקרוא לאשתו ולילדיו, להישבע בפניהם, בכל הקדושים, כי אומנם עבודתו נעשית מאליה . "הינה נעליים אלה לא נגעתי בהן בכלל . . . וראו זה פלא, הן מתוקנות להפליא . מי עשה לי זאת ? " מי יודע את מלאכת הסנדלרות בדיוק כמוני ? אפשר להשתגע ! " היה אומר להם . המצב הזה, שהביא את יצחק, לידי ספקות, הוא גם הביאו למבוכה וסקרנות . כל מי ששמע אותו, לעג לו : "מסכן האיש, יצא מדעתו בוודאי, מרוב דאגות", התלחשו האנשים ביניהם, אך יצחק החליט לשים קץ להיסוסיו . הוא גמר אומר בלילה אחד למנוע תנומה מעפעפיו ולארוב לעושי מלאכתו, ותחת לישון על מצעו, הסתתר מאחורי מכל הלחם הגבוה, שמקומו היה במרתף, וציפה בקוצר רוח למה שיארע . יצחק נשבע למוחרת היום, שהוא שמע רחש של רב שיח בין מספר "אנשים", שהתייצבו לעבודה בסדנתו, לאחר שארז את חפציו ופנה, כביכול, לישון . "הם נועצו ביניהם" סיפר יצחק "כיצד יכלכלו את מעשיהם כדי לסיים את מה שהותרתי להם והחלו במלאכה : אחד הביא סוליה, ...
אל הספר