בעיר שני האביבים 72 מוזל בערוב היום . "בשר ודגים אינם מכירים את מען ביתי" נהג לומר, ורק ברמדאן,הוא חודש הצום, ובחגים, הרשה לעצמו להביאם למשפחתו . המועקה, חוסר האונים והדאגה המתמדת לקיום המשפחה, השרו עליו דיכאון, בדורכו על מפתן ביתו . אותו חיוך לבבי שהעניק בשפע במשך היום למפעיליו, נעלם, וכאילו לא היה קיים בפוסעו לכיוון דירתו, בת החדר, בסמטה נידחת בפאתי העיר מוס'ול, עם רדת החשכה . בלילה ההוא, לאחר שהציב את התנאי לגרוש אשתו, נדדה שינה מעפעפיו . לאט לאט שככה חמתו וכדברי המשל המוס'ולי "ראחת הסקרה, וג'ת אל-פיקרה", כלומר "עבר השיכרון ובא הפיקחון" . "הכיצד יפרד מפאטמה, אם ילדיו ? מי ישא בעול הטיפול ומי יכבס ? מי יתפור ? מי ינקה ? ועוד שאלות כהנה וכהנה עלו במוחו של עלי כל אותו הלילה . ומה עוד שפאטמה אשת נעוריו, שאהבה בכל נימי נפשו, לאן תלך ? ועיניה השחורות הגדולות שהיו כל רכושו בחיים, וששבו את לבו, גם כשהיו אימתניות, מי יבין לרוחו כמו פאטמה, שידעה היטב את מצבי רוחו ? ", הרהר עלי, "מי יסוך את רגליו אחרי עמל היום המפרך ? בת אצילים היא פאטמה", אמר עלי לעצמו . "מעולם לא התלוננה אצל הוריה על מר גורל...
אל הספר