על המיסטיפיקציה של 'הפתרון הסופי' בהיסטוריוגרפיה הישראלית

152 ישראל א' שפיראÈϘÂËÓ¯˘˙ החכמים והמיושבים, אשר אחד מגדולי עולם, שהיה לו חלק באחד מחורבנות הגלויות, אמר עליהם בדורו : כשהשמים יפלו על ראשיהם, יחששו, שעבים 88 מתקשרים בשחקים . . . עמדה גורפת זו של דינור בסוגיית השואה, גרמה לו לצרף אל סל אחד את "התהומות שלפנינו” עם "המחשכים שאחרינו”, כלשונו, מבלי להבחין בתהום הפעורה בין התודעה ההיסטורית של קודם ’הפתרון הסופי’ לבין זו שבעיצומו, או לאחריו . זהו דגם קלאסי להתנגשות בין זיכרון והיסטוריוגרפיה, עליה כתב יוסף חיים ירושלמי במסתו ’זכור’ : הזיכרון וההיסטוריוגרפיה המודרנית מייחסים, מעצם טבעם יחס שונה לגמרי לעבר . מה שההיסטוריוגרפיה מציגה אינו ניסיון לשחזר את הזיכרון, אלא מין היזכרות מסוג חדש לגמרי . ] . . . [ היא מעלה בהתמדה עבר שפרטיו הולכים ומתרבים, אך צורותיו והקשריו אינם מוכרים לזיכרון . יתרה מזו — ההיסטוריון אינו ניגש למלאכתו פשוט כדי למלא פערים בזיכרון ; הוא 89 קורא תיגר בהתמדה אף על אותם זיכרונות ששרדו במלואם . אך, כאמור, היה זה קול בודד של ההיסטוריוגרפיה הישראלית בתקופה הראשונה שלאחר ’הפתרון הסופי’ . בית המדרש של ’האסכולה הירושלמית’ העדיף...  אל הספר