10 פרד פרנדליÈϘÂËÓ¯˘˙ במאוטהאוזן, אוסטריה . למדתי עכשיו, ורק עכשיו, שהיה הכרח להילחם במלחמה זו . הלוואי ויכולתי לעשות יותר . אני מקנא מעומק לבי באותו חייל אמריקאי שיוכל לספר לנכדיו, שהוא הרג גרמנים במו ידיו . אני רוצה שאת, וכל אלה שיקרים לנו, יידעו את מה שלבי מרגיש עכשיו . ואף על פי כן, אני מוצא את עצמי חסר יכולת להביע זאת במכתב . אני חושב שאילו יכולתי להתיישב בסלון שלנו או בחדר העבודה ברח’ פרזידנט ,11 אולי הייתי מסוגל להביע ולתאר חלק מציור הקיר הענקי הקודר והאיום של אירופה היום . לצערי, לא אוכל לתאר זאת במשך חודשים, ואולי בשנה, ועד אז הזמן עלול לעמעם את הזיכרון . כמה מהרגשות יישארו איתי כל ימי חיי . כמה מהקולות יישארו איתי כל עוד אני חי — כמו הבירה המטפטפת, כמו שריקת היריות מתת מקלע רוסי . דברים אלה תמיד יחזירו אותי למחשבות שאנסה לשכוח, אבל לעולם לא אוכל להתגבר על כך . למשל, כשאלך לתזמורת בוסטון, כשאשמע את קול מחיאות הכפיים, לא חשוב איזו מוסיקה ישמיעו, מחשבותי יחזרו לעיירה קרובה ללינץ כששמעתי מחיאות כפיים שאין כדוגמתם בהיסטוריה, למקום בו יצא לי לראות את העינויים האכזריים שסבלו אחינו...
אל הספר