166 יחיעם ויץÈϘÂËÓ¯˘˙ בכיר בלבוב, שהיה מנהיג אוקראיני דתיײַלאומי בולט, אך גם הציל יהודים רבים בימי השואה . בהרצאתו המחבר התכוון להראות, כי לא כל האוקראינים שנאו את היהודים ולא כולם היו אדישים לנוכח מצוקת היהודים . עניינו בנושא לא היה רק אקדמי גרידא . היה לו עניין אישי כפול במטרופוליט האוקראיני . אביײַסבו היה אחד מהרבנים שקיבלו את פניו של שפטיצקי, כשהוא ערך ביקור בבז'ז'ני, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה . מעבר לסיפור המשפחתי, הוא עצמו ניצל עלײַידי משפחה אוקראינית . הכנס הזה העניק לו דרךײַנפשית להתמודד עם עברו ושיא ההתמודדות הוא היכולת לכתוב את הספר הזה . הספר עצמו נכתב בז'אנר מיוחד : הוא אינו ספר זיכרונות ולא מחקר, אלא ספר הבנוי משני מרכיבים — הראשון הוא כללי והשני הוא פרטי . הראשון הוא מסגרת היסטורית, שהוא בנה תוך שימוש בכלי מחקר של היסטוריון . השני הוא זיכרונותיו האישיים והפרטיים . ב'סוף דבר' הוא כתב משפט קצר ומשמעותי מבחינתו : "בעבורי בז'ז'ני היא גם היסטוריה וגם אוטוביוגרפיה" ) עמ' 183 ( . המסגרת ההיסטורית מתמקדת במשולש היחסים בין בני העמים שגרו בבז'ז'ני — הפולנים, היהודים והאוקראינים . ...
אל הספר