על ספרה של עדה פגיס, ימי אפלה, רגעי חסד, פרקים מחיי ישראל גוטמן

186 נילי קרן ילקוט מורשת היו מעולם הדברים שבאו אחר – כך . למחרת בצהרים, נפגשנו עם ישראל גוטמן שוב, הפעם ליד האנדרטה המרכזית של נתן רפופורט השוכנת בלב הרובע היהודי לשעבר . במשך שעות ארוכות ישבנו על מדרגות האבן הקרות ולא זזנו, בעוד ישראל / יורק מגולל בפנינו בהבזקי זיכרון את חוויותיו של עלם יהודי צעיר, ורשאי, חבר השומר הצעיר, בתוך המציאות שהכתיב הכיבוש הגרמני . "אילולא חייתי בתקופת השואה, לא הייתי ראוי לביוגרפיה . . . " . זהו המשפט הראשון שאומר ישראל גוטמן בספר . ( 7 ) אולי צודק גיבור הספר בתחושתו, אבל הספר איננו אך ורק עוד סיפור, קשה ומצמרר ככל שיהיה, של אדם שחווה את התופת ושרד אותה בדרך כזאת או אחרת . כמי שעוסקת בחקר השואה, לימודה והוראתה, קראתי אלפי עדויות וזיכרונות ופגשתי מאות אנשים קרובים ורחוקים ששרדו את השואה . גם את ישראל גוטמן סברתי שאני מכירה היטב . אך דווקא משום היכרותי עם האיש ואפילו עם פרקים רבים מסיפור חייו — גיליתי בספרה של עדה פגיס היבטים חדשים, שהיא היטיבה לשזור אותם ובכך ליצור ספק פורטרט, ספק ציור קבוצתי, שבתוכו ( ואפילו לא במרכזו ) ניצב איש בודד מאד, רגיש מאד, שתוך חודש...  אל הספר