על ספרם של דני בן–משה, זהר שגב (עורכים), ישראל, התפוצות וזהות יהודית

ילקוט מורשת יחסי ישראל והתפוצות 179 יותר — במאה העשרים ואחת נתפשים המושגים והסיסמאות של הדור הראשון לאחר הקמת המדינה כפשוטים, אם לא פשטניים : באותם ימים, כשישראל הצעירה קלטה מאות אלפי ניצולי שואה ופליטים יהודים אשר זרמו ממדינות ערב, הייתה ישראל תקוותם של אנשי הגולה המזדקנת שותתת הדם באירופה המלקקת את פצעיה ומחפשת מקומה בעולם שלאחר המלחמה . הציפייה לתמיכה בישראל הייתה בקרב שני הצדדים אוטומטית, מובנת מאליה, והפכ לחלק מן הקיום היהודי בתפוצות . מנקודת מבטם של מנהיגי ישראל היו התפוצות מאגר אנושי המורכב מיהודים האמורים לממש את החלום הציוני . חלקם, החיים במדינות החופשיות יכולים וצריכים לממש מטרה זאת . על זכותם של האחרים במדינות המצוקה מאחורי מסך הברזל ומדינות ערב יש להילחם ולהיאבק . במאמרו על מדיניות החוץ והביטחון של ישראל והזהות היהודית בתפוצות ציטט ג‘ונתן ריינהולד ) Jonathan Rynhold ( את העיתונאי תומס פרידמן, אשר כתב על השנים שלאחר הקמת המדינה : “ישראל הייתה אומה של ‘נעבעכים‘ . המקום שאליו שלחנו את הבגדים הישנים שלנו“ ( ע‘ 145 ) . כך גם חש כותב ביקורת זאת שהתוודע לראשונה לתרומת הגולה למפעל ...  אל הספר