98 משה שנר ילקוט מורשת עשירים יותר במידע על המגוון הרב של דרכי התגובה ועל הפסיפס של מעשי ההתנגדות היהודית בימי השואה . ונוסף על כך, בישראל תפיסתנו את עצמנו כבר מורכבת יותר ומודעת גם לרגשי חולשה, לחוסר אונים ולחוויה של חרדה קיומית . לפני מלחמת ששת הימים יכול היה צעיר ישראלי, עופר פניגר ז”ל, לדבר על תחושת הכוח העצומה שנתן לו השירות הצבאי בסיירת הצנחנים ולהעמיד אותה תחושה של 1 כיום כוח אל מול חוסר האונים הניבט אליו מהתמונות שבמוזיאון לוחמי הגטאות . הדיכוטומיה הזו שוב אינה מקובלת . אולם, במסגרת זו, אין זה מענייננו לבחון עד כמה הייתה ההתנגדות אפשרית ומה היו היבטיה של ההתנגדות היהודית בשואה, שאכן הייתה . השאלה הכמותית, כמה מרדו, אינה ממין העניין . ההתנגדות היהודית למדיניות הטרור והמוות הגרמנית היא תופעה אנושית מרתקת, בעלת משמעות יהודית וכלל אנושית ומן הראוי שתזכה לתשומת לב מלאה ושתסופר שוב ושוב . אך כאן, ענייננו הוא בשימוש בביטוי ‘כצאן לטבח‘ שנעשה כבר בימי השואה עצמה בפיהם ובעטם של מנהיגים ושל אנשי ציבור, ובשינוי שחל אצלם בראיית ( בשלילת ) מקומו של היהודי בעולם כקורבן תמיד על מזבח ההיסטוריה ...
אל הספר