ילקוט מורשת צביה לובטקין במרד גטו ורשה 81 לא בנקל הצליחו הצעירים חברי תנועות הנוער, לשכנע את ההמונים כי גורלם נחרץ וכי נותרה רק דרך ההתקוממות והאחיזה בנשק . כדי להוות הנהגה חלופית שתהיה מקובלת "רצינו לרכוש את דעת הקהל לצדנו . לא רצינו להיות תלושים ומנותקים 2 ממנהיגי ההתקוממות בגטו ורשה — הגם מהציבור הרחב", אמרה צביה לובטקין, שלא נמנתה עם המפקדה . אך האוכלוסייה לא נשבתה ברעיון, משום שהבינה כי הצעירים אינם מציעים לה דרכי הצלה, ולכן "לא אימצו את תכניותיהם", כדברי 3 יחסה של האוכלוסייה ישתנה בהדרגה ככל שמספר הנותרים בגטו ישראל גוטמן . לאחר האקציות ילך ויצטמצם . תחושת הסיפוק והתקוות שתלו בצעדים הראשונים של ההתארגנות המחתרתית, מצומצמת עדיין, שחיפשה "דרכים לארגון ההגנה", התפוגגה באופן מכאיב כאשר במרס 1942 זכו הצעירים במקלחת של צוננין מפי עסקני הציבור היהודי בוורשה וראשי המחנות הפוליטיים דוגמת ההיסטוריון יצחק שיפר מהציונים הכלליים, איש אגודת ישראל זישא פרידמן, מאוריצי אוז'וך מהבונד ומנהל הג'וינט יצחק גיטרמן . ב – 22 ביולי 1942 נפתחה במפתיע האקציה הגדולה שבעקבותיה גורשו מעל 300,000 מיהודי ורשה ל...
אל הספר