ביקורת על סיפרו של אלווין ה. רוזנפלד, קץ השואה, יד ושם והוצאת מאגנס, ירושלים תשע“ג

ילקוט מורשת אלווין ה . רוזנפלד, קץ השואה 191 רוזנפלד, לבקר גם בברגן בלזן, אך לא היה לו כל עניין בקורבנותיה האמיתיים של השואה . הרטוריקה של הנשיא האמריקאי, ובמרכזה ייחוסם של כל אימי המשטר הנאצי לאדם יחיד, לא נועדה אלא לקדם את ההתפייסות הגרמנית – אמריקאית ממניעים פוליטיים . פרשה זו, וכמוה גם הפופולריזציה הממוסחרת של דמותו של היטלר שמוקדש לה המשך הפרק, ממחישות בעיני רוזנפלד את מעמדה השברירי של השואה בדורנו . אפיק מרכזי בתהליך הבנליזציה של זיכרון השואה הוא רתימתה למה שרוזנפלד מכנה בפרק השני “הרטוריקה של הקורבנוּת“ . הסבל ההיסטורי של קורבנות השואה, כך הוא טוען, משמש היום כמעט ללא הבחנה כמטאפורה לסבל מכל סוג שהוא . הוא נרתם לא רק לטובת המאבק לזיכרון של טרגדיות היסטוריות אחרות כמו עבדות השחורים בארה“ב, אלא גם למען מאבקים חברתיים עכשוויים נגד הפלות, למען זכויותיהם ההוריות של אבות גרושים ואפילו כביטוי לתסכוליהן של עקרות בית אמריקאיות מהמעמד הבינוני . הקורבנות היהודים של רצח העם הנאצי הולכים ונלכדים במיסטיקה חדשה של “קִרבון“ בתוך תרבות שבה הסבל הופך מקור לזהות ולתביעת זכויות פוליטיות . תהליך זה ...  אל הספר