ילקוט מורשת עולם המוות כאופק 147 קודם . החשוב ביותר הוא האירוע הראשון, זה הנוגע לסיפור על המתים בתוך הגטו . תחילה אחזור לסטטוס של המוות במצב הרגיל . זהו סוף החיים, אך בכל זאת הוא מהווה עדיין כאילו מרכיב שלהם, משהו נורמלי לחלוטין, אם כי הוא מהווה סיבה לפחד . הפילוסופים תפסו את הדבר הזה באופנים שונים ומגוונים, החל בגישה האפיקוראית : “כל עוד אנו הווים, אין מוות ; כאשר המוות ישנו, אנו איננו“, וכלה בתפיסה ההיידיגרית של החיים לקראת המוות, דרך תפיסות שונות של חיים לאחר המוות ואפילו של חיי נצח . המוות משמש מושא למיתוסים שונים, פולחנים, טקסים, סדרים, התחייבויות וכדומה . הוא אירוע חשוב וחגיגי וגם מושא של הזיכרון . סארטר אמר פעם שסופה האמתי של האנושות יתחולל כאשר לא יהיה עוד מישהו שיזכור את מתינו . למוות בשואה הייתה משמעות לגמרי אחרת . היא צומצמה להיותה עובדה ביולוגית פשוטה . ז‘אן אמרי הגדיר זאת בצורה טובה יותר מכל אחד אחר, באמרו שחובתו היחידה של היהודי במחנה הייתה למות . אני רואה בכך שלילת כל ההיבטים התרבותיים מן המוות . זה אמור גם בנוגע לגופו של האיש שנפטר . ייתכן מאוד שקארסקי הבין זאת, ולכן 37...
אל הספר