תדמיתו המשתנה של מרדכי חיים רומקובסקי בהיסטוריוגרפיה

40 מיכל אונגר ילקוט מורשת מחלקות הגטו, והכול נעשה להלל את רומקובסקי, בעוד שיהודי הגטו מתים כזבובים ] . . . אבל שתדעו, אתם הקריקטורות המתרפסות, שהנספים מקרבנו, מתים עם קללה על שפתותיהם, וקללת העם תפגוש אתכם . . . ביום השחרור, ואוי לכם . . . אבל לא כולם ימותו . עוד יגיע הזמן שההיסטוריון היהודי ידפדף בכאב לב במסמכי הגטו, ויפגוש ים של דם, ודמעות מיותרות . הוא יפגוש שחיתות, חנופה, ציניות פראית, ושחיתות מוסרית של הקליקה השולטת, עם 2 הדיקטטור בראש, ואז ידיו [ של ההיסטוריון ] ירעדו והוא יהיה המום . . . כללית ניתן לומר שהדמות העולה מהמקורות הראשוניים והמגוונים הללו, היא בעייתית ושלילית בעיקרה . ספרי הזיכרונות הרבים שכתבו ניצולי הגטו לאחר המלחמה, ואלפי העדויות, בכתב ובעל פה, שנגבו במשך עשרות שנים, מבליטים את השנאה שחשו, ועדיין חשים כלפיו, הניצולים . הם רואים בו את האשם העיקרי בסבלם, ומבקרים בחריפות את הציות העיוור שגילה כלפי הגרמנים . דוגמה אחת מני רבות היא דבריו של יהודה לייב גירשט, הוגה, מורה ומחנך לפני המלחמה ובגטו, ופעיל ברשת בתי הספר של אגודת ישראל בארץ . ב – 1949 כתב בזיכרונותיו : . . . לא...  אל הספר