172 | ד"ר קרולין אלישבע רבוה מיצה היטב את שהותו בת 25 השנים בסין ורכש לטובת המיסיון ששלח אותו "נכסים" שהיו שייכים לקהילה, כגון ספר תורה עם ארגזו, תשמישי קדושה ( מנורות, אגרטלים ומעמדי קטורת, כיורים וכדומה ) . ווייט אף היה זה שתרגם את אסטלות האבן של 1489 ושל 1512 ( זאת של 1679 הייתה שמורה במוזאון קאיפנג ) . העניין הוא שבעיני כולם כוונתו האמיתית של המיסיונר לא נראתה ברורה : האם הוא פעל כמיסיונר נלהב, לתפוס "כבשים אבודות" ולעודד את אותם אנשים להמיר את דתם, או שמא באמת ניסה לאסוף את שרידיה של דת מונותאיסטית בסין ? מכל מקום, משימתו נכשלה כישלון מוחץ . מאז 1851 , השנה שבה נהרס בית הכנסת האחרון, הקהילה נשארה ללא אתר תפילה . אפשר לתהות מה מנע את הבנייה של בית כנסת חדש, שהיה יכול להוות מרכז חיים לקהילה זו, ששום דבר כבר לא קישר אותה לחיים יהודיים . בשנות ה- 90 הועלתה השאלה לדרגים הגבוהים בסין, ופרויקטים הוקמו, מתוך סין עצמה וגם כאלה שנבעו מקהילות יהודיות מחוץ לסין . הפרויקטים השונים התגבשו סביב רעיון מרכזי : במיקומו של בית הכנסת הקדום ייבנה מבנה אשר ישמש לא רק כמקום התכנסות קהילתית, אלא גם, ובמי...
אל הספר