190 סיומו של סכסוך התקציב בצרפת 4 דורש עכשיו את רשות הדיבור לעניין התקציב : הוא מדבר במבוכה . ריבו כאן בלשון אחרת מאשר בבית הנבחרים, בנעימה קשה הרבה יותר . האדונים הקשישים האמיצים האלה נמרטים מכל הצדדים : ואם הם מנסים לגלות מעט רצון עצמי, מייד נותנים להם להבין במפורש, שכבר עבר זמנם . ראש הממשלה תובע מהם שיהיו ותרנים — כפי שהחוקה דורשת — ואילו לא היה יודע כי דבריו נרשמים בסטנוגרמה, נכתבים, נדפסים ומתווכחים עליהם, היה ריבו אומר בערך : "הראו שיש לכם שכל, החכם יותר הוא המוותר ! " אלא שעל אמירה כזאת עתיד היה אחר הצוהריים ליתן את הדין בבית הנבחרים המחמיר יותר . על כן אומר ריבו רק זאת : "אנו תלויים ברצונם הטוב ההדדי של שני 5 משמיע קריאת ביניים : "פירוש הדבר שבית אחד צריך בתי הפרלמנט" . ביפה להתפזר" . ואולם ריבו מוסיף לפסוח בין הסעיפים, משתדל להשיג בשביל בית הנבחרים את שלו ולסובב את הסנט כך שיבטל החלטתו מאתמול . מובן שהאדונים הישישים רגישים יותר, בה במידה שהם מרגישים עצמם אבודים . הם רוטנים שאין נוהגים בהם כבוד במידה מספקת . ריבו מניח את ידו על הלב : "אני מכבד את הסנט, אבל מי באספה הזאת . . . ...
אל הספר