פרק שביעי: המיתוס והדת

מסה על האדם 111 58 לפילוסוף ולמטפיזיקאי תישארנה צורות אלה של הדתלשאת שם אחד . מנוגדות לעולם . אין הוא יכול לגוזרן ממקור אחד, שכן הם שמשמשים מבע לכוחות שונים בתכלית . האחד מבוסס כולו על האינסטינקט ; אינסטינקט החיים הוא-הוא אשר הוליד את הפונקציה היוצרת מיתוס . אולם אין הדת צומחת מן האינסטינקט ואף לא מן השכל ומן האינטלקט . היא זקוקה לדחף חדש, למין מיוחד של התבוננות והשראה . כדי לרדת לעצם מהותה של הדת ולהבין את תולדות האנושות, חייב אדם לעבור בבת אחת מן הדת הסטטית והחיצונית אל הדת הדינמית והפנימית . הראשונה נועדה להגן על האדם מפני הסכנות שבהן עלול השכל להעמידו ; היא הייתה תת-שכלית . . . אחר כך, במאמץ שעל נקלה עלול היה שלא להיעשות לעולם, שחרר האדם עצמו מתנועה זו סביב צירו הוא . הוא חזר וקפץ לזרם ההתפתחות, ובו בזמן נשא את הזרם עימו קדימה . כאן נזדווגה, ללא ספק, הדת הדינמית לאינטלקטואליות גבוהה יותר, אך נבדלה ממנה . הצורה הראשונה של הדת הייתה תת-שכלית . . . השנייה על-שכלית . 59 הבחנה דיאלקטית כה חדה בין שלושה כוחות יסודיים — אינסטינקט, אינטליגנציה ואינטואיציה מיסטית — אינה עולה בקנה אחד עם העו...  אל הספר