שלילת הגלות וחטא הגלות

בין נתיבות 117 הוא יכול להתעלם מעצם הזוועה שבחיי הגלות . "אחיי בני עמי נהיים להרג ולמשיסה . הגילוי האחד של הטרגדיה עולה באימתו על כולה" ( ד, 45 ) . בדמות כפולה זו מנצנצת לפניו הטרגדיה הגלותית במשך כל ימי 3 הזמן הוא זמן של "פחדים בלתי נפסקים", יום שכולו "כזבח המעורר . ארוך דומה" . התנוונות בכל הגטאות היהודיים בגלות, "התפוררות האומה, התרוקנות תוכנה והמוות השחור האורב לה" . אנו מרגישים "בעומק הייסורים של גסיסת ענק" ( ט, 482 – 483 ) . אבל הייסורים הם בכל זאת כאילו רק ייסורים של "השארית הנמצאה", "מוץ נידף", "שארית המעט", "שארית ישראל" ( ט, 482 – 484 ) , והתפילה היא תפילה ל"אלוהי אומתנו הגוועת, אלוהי שארית ישראל" ( ו, 38 ) . הדגל הוא דגלם של המתכוננים להישאר אחרונים על החומה ( ו, 50 ) , אחרונים בצערם ובתפילתם . ולא עוד אלא שהלהט הלאומי של ברנר הוא באותם ימים להט רומנטי, כמעט "יהדותי" . הוא דבק בעברית, אשר היא שפת "מנעימי זמירות ישראל ובעלי האגדה" וכו' ( ט, 482 ) , שפת הדורות "מימות מיכה וירמיה" וכו' ( ו, 50 ) . המעורר רוצה להיות מקלט לכל אלה "אשר חלק ונחלה להם בחוזי יהודה ונביאיה ובמתפללים ל...  אל הספר