תורת אחד־העם

בין נתיבות 65 אולם צורת עיונו האמפיריציסטית של אחד-העם לא מורידה כהוא זה מדמות האידיאליזם המעשי שלו . התפתחות התפיסות, החלפתן והשינויים שהן עוברות אינם מפחיתים מערכם של הערכים . התפיסות — ובכללן האמיתות המוסריות — אינן נצחיות, אך החובה המוסרית חובה היא, אב למצוות ולחובות עליונות . החברה היא המקור הראשוני של המוסר, והאדם מממש את זהותו המוסרית כיצור חברתי . האדם הוא מוסרי יותר ככל שהוא מגביר את יצרו החברותי, מבליע את עצמו בחברה, מבטל את ישותו בתוך ישותה . את האידיאל המוסרי שלו מוצא אחד-העם במוסר המקראי העומד על רגש חברתי מפותח . המוסר המקראי אינו יודע שכר ועונש אישי אלא חברתי, לאומי . עיקרו הוא לא גורל האיש היחיד אלא גורל האומה או גורל הכלל האנושי . יסוד המוסר המקראי בכלל והנבואי בפרט הוא השאיפה לאכוף סדר מוסרי בחברה לשם קיומה והטבתה כחברה ( עיין מאמריו של אחד-העם "לא זה הדרך", I ; "בשר ורוח", ,III רכו ואילך ; "על שתי הסעיפים", ,IV מה ואילך, ועוד ) . מן הבחינה המעשית מתקרבת תורת המוסר של אחד-העם לתורת 10 אמת וצדק הם לאחד-העם ערכים מוחלטים המוסר האפריורית, החוקית . שערכם בם-עצמם, וחובה על...  אל הספר