שהוזכרה במשפט האמצעי של הפסוק . אך באופן מפתיע רבי עקיבא מפרש שסוף הפסוק איננו 6 מתייחס לשבת, אלא לשביעית : אינו צריך לומר חריש וקציר של שביעית . . . אלא חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית . קשה להבין כיצד רבי עקיבא קשר פסוק זה לשביעית, שלא הוזכרה כלל בשמות פרק ל"ד, 7 ומציע הרב יואל : שדעת רבי עקיבא מבוססת על ההקבלה בין 'לוחות ראשונים' ( שמות כ"ג ) לבין 'לוחות שניים' ( שמות ל"ד ) - כשם שבלוחות הראשונים מוזכרת השביעית יחד עם השבת ( שמות כ"ג, י - יב ) , כך יש להבין גם את האמור בלוחות השניים . דרשה זו של רבי עקיבא מובאת במשנה שביעית ( בעילום שם ) על מנת להציע בסיס מקראי לדין המעסיק את המשנה לאורך שביעית פרק א ותחילת פרק ב - החובה להפסיק את החרישה בשנה שלפני השביעית החל מהמועד שבו החרישה איננה מועילה לגידולי השנה השישית אלא רק לגידולי שנת השמיטה . הבאנו דרשה זו מהמשנה במסכת שביעית על מנת להדגים את דרכי פרשנות המקרא שהנחו את חז"ל בדרשותיהם . מטרת המאמר הזה היא להצביע על 'דרכי גישור' נוספות בין המשנה למקרא, ולהראות שהגשר עשוי להיות דו- מסלולי . כשם שציטוט של...
אל הספר