אפתח בדברים הנראים לכאורה ספרותיים בלבד . בפסוקים ז - ח נאמר : וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן 2 וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי . וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ . במילותיה "מאן יְבָמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה יַבְּמי", כפלה היבמה את תיאור סירובו של היבם, וזאת בזיקה לשני הצירים שתוארו . היא פתחה בתיאור סירובו התכליתי להקים שם, וחתמה בתיאור סירובו לייבם אותה . לעומתה, היבם מצידו רק עומד ואומר "לא חפצתי לקחתה", ודבריו אף עולים בקנה אחד עם תיאור המקרא "ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו" . אין היבם מביע אפוא חוסר רצון תכליתי להקים שם לאחיו המת, אלא חוסר רצון לקחת את יבמתו בלבד, ורק תוצאתו ההכרחית תהיה שלא יקום שם למת . נמצא ספרותית, שהיבמה, ברצותה להיות שותפה בהקמת השם למת, ייחסה לַיָבָם מיאון להקים שם למת, ואף פתחה דבריה בהבעת מיאונו זה, ללמדך שזה עיקר בעיניה, ורק חתמה דבריה בתיאור חוסר רצונו לייבמה ; אולם עמדת היבם...
אל הספר