רות פ י י ן 119 אותו אב, חאג'י מוראד, ודבריו של ריקוטה באים להגיב באופן מסוים על סימן השאלה הזה, תוך שהם משמיעים קול שהושתק, שנמחק . הגולה מתגלה כאדם חצוי : בין המולדת שנטש בשל גזירה, בין היעד שמקבל אותו, ובין המרחב שאליו הוא חוזר אבל כבר אינו מזהה אותו, אף לא בתוך עצמו ; התחפושת הזרה שלו אינה רק מסיכה אלא המציאות שנכפית עליו : הוא הזר בארצו . כך מזכיר לנו ריקוטה : "בשום מקום אחר לא קיבלו אותנו כיאה לגודל אסוננו ובבֶּרבֶּריה ובכל חלקי אפריקה, ששם ציפינו כי יאירו לנו פנים ויאמצונו אל חיקם, דווקא שם פגעו בנו והתנכלו לנו יותר מכל" ( שם, שם ) . סרוונטס לא נותן לנו לשכוח שכמות גדולה של מגורשים החליטה לשוב לספרד כתוצאה מגורמים שונים : רדיפות במדינות היעד, מניעים חברתיים וכלכליים אבל גם, ובייחוד, כדי להתאחד עם המשפחה החצויה . ריקוטה מדגיש את הגורם הזה : אל מול צו הגירוש הוא החליט לעזוב לבדו, מותיר מאחור את משפחתו, עד שימצא מקום בטוח עבורה . בהווה הטקסטואלי הוא שב ומתאחד עם בני ביתו . סיומה של האפיזודה מהווה בתורו אישור נוסף לחמלה ולחיבה שעוררו המגורשים והגולים בקרב האוכלוסייה המקומית : — לא א...
אל הספר