שושנה רונן סופר פולני בתל אביב: על ליאו ליפסקי

ש ו ש נ ה ר ו נ ן 75 המלחמה ( 12 ) . אך הוא מנסה להכריח את עצמו לכתוב . נראה שלסופר היה חשוב להקים לתחיה, לפחות על הנייר, את עולם נעוריו שנעלם כליל . מעשה ההיזכרות הוא קשה ובלתי נעים : "אני אוכל את העבר כאילו אכלתי את צואתי שלי, אני לועס אותו תמיד מחדש ומההתחלה . כמו שאדם צמא בולע את רוקו" ( 11 ) . ההיזכרות אינה מעשה נוסטלגי מהנה, אלא מאמץ כואב, דוחה, מרתיע, מזעזע, אך יחד עם זאת הוא חובה מוסרית . הסופר הוא מיופה הכוח שנשאר בחיים לספר 1 תחושת המחוייבות לדמויות מן העבר, ואולי את סיפורן של הדמויות שנרצחו . אשמה על שדווקא הוא נשאר בחיים כופים עליו את מלאכת הזיכרון, ההעלאה באוב של התמונות הקשות והכתיבה . "אני מחכה שהתמונות יעלו מול עיניי כמו נחשים בפני מהפנטם, תמונות של מוכי הכינים ואנשים חיים, שפיהם נלחץ אל שפתי הגופות, שמחבקות אותם בירכיהן, עד שיתערבבו במחסן ענק של זיעה, צואה, פחד וקיהיון, עד שיגלו מה שהיה לפני כן - על מנת שיתברר שאני שהייתי נידון למוות הפכתי לחי, נרצחתי כדי ליצור חיים ממשפטים וממילים, שינבטו מדשן שנוצר ממני ומאותם שנמקו" ( 13 ) . המספר, המת - החי, משלם בגופו על מעשה ההעל...  אל הספר