ארוך יותר : "אתה איש חכם ? בוא נניח, בלי לבדוק, שאתה על סף מוות, שכיב מרע שפעימות ליבו קצובות ומדודות . האם כדאי היה לך להתאמץ ולקום ממיטתך, לפשוט את בגדי הלילה וללבוש את בגדי השבת, לעטות מעיל חם, לצחצח את שינייך, ואם אשה אתה גם להתאפר קמעא, להזמין עגלון - אמבולנס ולבקש מראש שלא יצלצל בפעמון ויפריע את מנוחת השכנים, לנסוע ברחובות סלופצה חשוף לעין כל, להגיע סוף סוף אל בית החולים, לצפות להקלה ובתמורה לקבל ספחת ? אדוני, אצלי אין ניסים ואין נפלאות . ערב אחד ימותו החולים כזבובים, וביום אחר ילגמו כוס תה עם לימון ומיד יצאו שאננים לבתיהם . " וכאן יעטה פשאקרף על פניו ארשת של צניעות וחסד וימשיך : "כוחי וכוחו של המדע כולו קטנים ביחס לאמא טבע . אתה, איש חכם, ומחלותיך – אתם פאר הבריאה . ואני, רופא בבית חולים לא גדול, בעיירה צדדית, כל מה שאדע הוא לתאר במילים יפות את הסבל שלך . ומה צורך לך במילים ? " ובתרועת נצחון יסיים פשאקרף בדרך כלל כך : "איש חכם – עדיף לך להתפגר במיטתך, עטוף בבגדי השינה הנעימים, שינייך מלוכלכות ומעילך הכבד תלוי על קולב . לך הביתה, איש חכם . אין לך דבר וחצי דבר עמנו . " זהו הנאום ה...
אל הספר