מירי שחם וידוי

6 1 א ו ר ו ת | 5 : א ג תה כ ר י ס ט י אנו מגניבים לעברה מבטים מלאי משמעות, כשבמוחנו מחשבה שמי מאיתנו עלול לקפד את חייו בקרוב, במוות לא - טבעי . אנחנו מצחקקים חרש ; בגילנו המתקדם מוות שכזה שקול כמעט למעשה קונדס . 3 כשהיא חולפת על פנינו ברשרוש שמלותיה השחורות אנו נתקפים יראת כבוד . כאיש אחד אנו מטים לעברה את מכשירי השמיעה, מסלסלים את שפמינו המטופחים . שמנו לב שקולנו הסדוק מזיקנה מתהדר לאחרונה במבטא זר . אנו שוב מקפידים על עניבות לארוחת הערב, גברת ש' חזרה לענוד את ענק הפנינים . רק מי שניסה לקשור עניבה או לפרוף תכשיט בידיים רועדות, יוכל להעריך את גודל המאמץ . אף על פי כן, לעיתים במנוחת הצהריים אנו רדופי כתמים שחורים בתולדות חיינו : שקרים לבנים אחדים, גניבות חסרות משמעות, עבירות שוליות על החוק שאנחנו מעדיפים לשמור לעצמנו . עניין של מה בכך, אנו בטוחים . 4 עם זאת, לאחרונה התחלנו להקפיד על תפילותינו יותר ויותר . אנחנו ישנים בחלונות סגורים, שמא בשנתנו יתגבר ללא נשוא דחף הווידוי . אנו מנסים, כמעט לשווא, להתנחם בדבריו של ג'ורג' אורוול שאמר, "על אוטוביוגרפיה אפשר לסמוך רק כאשר היא מגלה משהו מביש ...  אל הספר