180 לגדול ולהתחנך באגף הנשים ואסר עלי לחלוטין לצאת משם, כל עוד לא הגעתי לגיל מתאים . שנות ילדותי ונעוריי עד גיל ארבע עשרה עברו בקרב נסיכות ובנות הלוויה שלהן ונהניתי מאוד בחברתן . וכמו שאומרים ׳שהעולם חי על תקווה׳, כך הייתי גם אני, שמח בחלקי עם הידיעה שיום אחד אנשא לבת דודי ובקרוב אעלה על כס המלוכה . לעיתים קרובות הייתי הולך לשהות במחיצתו של מובארק, עבד שחור עור מבוגר, אשר כילד גדל והתחנך בשַרתו את אבי, שנתן בו אמון ללא סייג . הוא שמח לראות אותי הולך ומתבגר והיה נוהג לומר לי : ״השבח לאל, התבגרת, נסיכי . אם אלוהים ירצה שכך יהיה, כי אז בקרוב ימלא דודך את משאלתו האחרונה של אביך . הוא יושיב אותך על כס המלכות, ישיא לך את בתו, ויפרוש מענייני הממלכה . ״ יום אחד קרה המקרה ומשרתת אחת סטרה לי על פניי ללא כל סיבה . הסימנים של חמשת אצבעותיה נראו היטב על לחיי . כשדמעות בעיניי הלכתי למובארק, שחיבק אותי אל חזהו, ניגב את דמעותיי בשרוולו ואמר : ״ובכן נסיכי, סימן הוא שהגיע זמנך, על כן בוא איתי אל המלך . אני תקווה שיפגין כלפיך אהדה כשיראה אותך במצב הזה, יחשוב שכבר בגרת מספיק וייתן לך את מה שמגיע לך על פי ...
אל הספר