מבטו של אדיפוס

50 דורבנות : הסגנונות של ניטשה כשלעצמו", וגם שהוא "מכיר היטב את הנשים" ) או ליתר דיוק את הנקבות, Weiblein ) : זה נובע מהירושה הדיוניסית שלי . מי יודע ? אולי אני הפסיכולוג הראשון של הנשיוּת הנצחית . הן כולן אוהבות אותי, זה סיפור ישן נושן, חוץ מאותן נשים פגועות [ verunglückten Weiblein ] , "משוחררות", החסרות יכולת להרות . למרבה המזל איני מניח להן לקרוע אותי לגזרים : האישה המושלמת קורעת לגזרים באהבתה … מרגע ששאלת האישה משהה את הניגוד הכֵָּריעַ בין האמת לאי- אמת, מחילה את שלטון עידן המירכאות על כל המושגים הנוגעים לשיטה של כְֵּריעוּת פילוסופית כזאת, פוסלת את המפעל ההרמנויטי שדורש משמעות נכונה של הטקסט ומשחררת את הקריאה מהאופק של המשמעות של ההוויה או של האמת של ההוויה, מהערכים של יצירת המוצר ושל הנכחת ההווה, מה שמשולח אז לחופשי הוא שאלת הסגנון כשאלת הכתיבה — שאלה של פעולה מדרבנת העולה בכוחה על כל תוכן, תזה ומשמעות . הדורבן הסגנוני חוצה את הצעיף, הוא אינו קורע אותו סתם כך כדי לראות או ליצור שוב את אותו הדבר, אלא פורם את ההנגדה כשלעצמה, את ההנגדה המקופלת של ציעוף / חשיפה, של האמת כיצירה, כחשיפ...  אל הספר